אז... היתעודדתי... כן... אני חושבת.. אני עדין קצת מבואסת מזה שאף אחד בעולם המחורבן הזה לא מבין אותי (!)... אבל מצאתי לי מיפלט באמנות שלי.... וגם בספרים.. בין הדפים, להיתחבא מהעולם... לפחות הדמויות יותר מצליחות ממני... אפילו לא היתה לי עוד נשיקה ראשונה!!! אבל... מיסתדרים.. אני מציירת כדי לא לחשוב על זה... ושומעת מוזיקה כדי לימצוא נחמה... וקוראת כדי ליברוח... העיקר ליברוח... אני כל הזמן חוזרת לאהוב אנשים שחיבבתי בעבר... אני לא מניחה לזה... אני לא חושבת שאי פעם באמת הצלחתי לאהוב... אולי פעם אחת אבל גם אז פשוט לקחתי את האישיות שאני רוצה שתיהייה בגבר האידיאלי והדבקתי את זה על איזה נער מסכן שלא ממש מכיר אותי... אני חושבת שהייתי יותר מאוהבת ברעיון של האהבה אתם יודעים... זה בטוח קורא גם לכם... שאתם אוהבים מישהו וזה מזה לא מיסתדר ואז... פשוט... חושבים, כשזה עבר, שזה לא הייה אמיתי...
אבל אני לא זוכה אפילו לאיזה סימן קטן... איזה מחמאה... אני תמיד אהייה אחת מהם... מהבנים... והכי גרוע זה שאני לא רק "אחת מהבנים" הם גם ממש יורדים עליי.. כאילו לא מגיע לי הכבוד של כל ילדה רגילה עם וג'ינה... הייתי ליפעמים רוצה שהם יראו מעבר... והכי חשוב: שיתחילו ליראות אותי!!! אתם לא מבינים כמה נימאס לי שבנים פשוט לא רואים אותי... כל מה שהם רואים זה סווצ'רים ענקיים על ילדה לא כזו שמנה... (אם יורשה לי להחמיא לעצמי...). אבל מצד שני זה לא פייר שאני מיתלוננת כל הזמן... אם אני רוצה משהו אני צריכה לקום ולעשות מעשה כדי להשיג אותו!!! אני פשוט פחדנית מידי... אבל מעכשיו, אין יותר פחד! גמרנו עם הפחד הזה! אני אגרום לבנים לכבד אותי! איכשהו... ובלי להפוך לאיזו ליידי! ככה, כמו שאני... ושוב, איכשהו...
;){kind=link}